אין לכם מושג איזה סיפור היה לי מסביב לאיור הזה ולקודם... העורכות באו אלי עם מכתב תגובה נזעם שתובע צנזורה על סיפור אלים מדי ולבוש לא צנוע מספיק... זה היה די מביך ודי מרגיז, כי אני משקיע המון מאמצים בסיפור, וחלק גדול מהאנרגיה פונה כדי לעמוד בסטנדרטים (המחמירים מדי לטעמי) שהוצבו. כאשר אני אכניס תכנים שאינם חיוביים לתוך סיפור, אעשה זאת במשורה כיוון שגם אני לא מאמין בבוטות לשם בוטות אלא אך ורק כדי לשרת מטרה חיובית כלשהי... גם עולם הערכים שלי נוגד אלימות או חוסר צניעות.כנראה לעיתון זה לא הספיק וכמעט סגרו לי פרק. כתבתי מכתב תגובה ארוך ויסודי לעורכות, ולאחריו לא נותר להן הרבה מעבר להסכמה איתי. הבעיה העיקרית שבגנה לא היו בעיות עם הסיפור הראשון (שהיה אנמי יחסית) לסיפור השני, שהתבגר רק במעט, היא שככל הנראה הקהל של מקור לילדים הפך דתי יותר. לדעתי זה חבל מאוד, כיוון שלעיתון מקור ראשון עדיין יש פוטנציאל להפוך לעיתון איכותי- של כולם.
הנה המכתב (אשמח לשמוע תגובותיכם):
אם לומר את האמת, אין לי מושג אפילו איך להתחיל לענות כמו שצריך על המכתב הזה... אבל אנסה כמיטב יכולתי לזגזג בין המישור העקרוני למישור הספציפי.
ראשית, במישור העקרוני:
גם בסיפור הקודם היה עיסוק בעקיפין בסיטואציות קשות יותר. אני לא יודע אם אתן זוכרות אותו, אבל היו שם מפלצות, וקרבות, ועבדות, ואימה, ופחד, ואנשים (רעים, אז מה?) שמתים. היו.
והיה ילד אחד קטן עם חלום גדול שניצח את כל הדברים האלו.
הסיבה שכל הסיפור עבד היא שלא משנה כמה גדול הצטייר הרוע, הטוב ניצח לבסוף, בגדול.
מדובר ביסוד בסיסי של כל סיפור מאז שניסחו את העיקרון ביוון העתיקה לפני אלפי שנים...
לגיבור יש מושא תשוקה- ובדרכו עומדים כוחות אנטיגוניזם (התנגדות) חיצוניים ופנימיים. הסיפור הוא על ההתמודדות של הגיבור עם כוחות האנטגוניזם על מנת להגיע למושא התשוקה שלו. זו הנוסחה הבסיסית העומדת בבסיסם של למעלה מ 90% מהסיפורים שסופרו אי פעם.
השימוש בסיפורי פנטזיה (והסיבה שאני אוהב אותם כל כך עד כדי כתיבת סיפורים כאלו) נועד בין השאר כדי לספק הסתכלות (ביקורתית לעיתים) על העולם שלנו מחד, ומצד שני, להשאיר את ההסתכלות ברובד מנותק כיוון שמדובר בעולם אחר.
אני לא מזלזל בקוראים ולא מנסה לדחוף להם בכוח שום תוכן שלילי. ההפך הוא הנכון...
יש משפט שאומר: "כששחקן מתכונן לעלות על במה לפני קהל, הוא לא מציץ בווילון אל הקהל- כי הקהל הוא האלוקים שלו עכשיו, ובאלוקים אסור להסתכל". באותו מובן, לי ככותב יש הערכה דומה לקוראים שלי. וכמי שמנסה להיות אומן טוב- אני מנסה לגעת בהם.
בכל סיפור טוב חייב להיות משהו שיעורר עניין ויפתח את העלילה. סיפור שלא מעורר עניין הוא לא סיפור ששווה לקרוא, גם אם המסרים שלו הכי טובים שיש- אף אחד לא יקרא אותם, וגם אם יקרא, לא סביר שיושפע מהם.
דומני שהשכלתן להבין זאת לא פחות ממני כאשר פרסמתן את הסיפור הקודם, וכך גם הקוראים, במודע או שלא במודע, שהגיבו בהתלהבות והמשיכו לקרוא ולשלוח אלי תגובות נלהבות...
סיפורו של אביר הוא סיפור פנטזיה חינוכי. סיפורו של אביר 2 גם הוא סיפור פנטזיה חינוכי- רק בוגר יותר. הרגשתי שהקוראים של העיתון (ובוודאי אלו שעקבו אחרי הסיפור המקורי) בשלים יותר לסיפור כזה.
הילדים היום לא חיים בוואקום. רובם המוחלט נחשף לתכנים קשים יותר הרבה לפני שהתחיל לקרוא כתב בכלל ועיתון ילדים בפרט, הן בטלוויזיה והן באינטרנט. אני מאמין, שאם אתה רוצה ליצור תיקון (ולא אעמיד פנים שכל היצירה נעשתה למטרה אלטרואיסטית כזאת, ובכל זאת, יש בה מימד כזה) אתה צריך לדבר בשפה ובגובה העיניים של מי שאתה מעוניין להשפיע עליו. מספר שמחפש להשפיע לא מחפש איך לדחוף מסרים. הוא מחפש איך לספר סיפור טוב. המסרים שטבועים בו כבר יכנסו בכל מקרה.
את סיפורו של אביר אני רואה כיצירה שעומדת בתווך. מצד אחד, לא מנותקת לחלוטין מכל הקשר תרבותי (ואין מה לעשות, סיפורת פנטזיה היא לא משהו שהגיע מבית ישראל סבא, למרות הדמיון החלקי לחלק מסיפורי התנ"ך והמדרשים) ומהווה פילטר מרוכך מאוד עבור קוראים שנחשפו אל חומרים דומים- ומקבלים משהו שאולי נראה כמו ומרגיש כמו, אבל יותר נקי, יותר איכותי, והרבה יותר עמוק וערכי. מצד שני, הריכוך מאפשר גם לקוראים שכביכול שמנותקים מהעולם הזה, חשיפה מדודה, מרוככת ועדינה דרך סיפור איכותי שמאפשר לחשוף את הקורא ליופי בכלים של עולמות הדמיון בלי להשחית אותו.
במאמר מוסגר: למיטב הבנתי- מקור ראשון הוא לא בשבע. הוא מציע אלטרנטיבה ערכית לכלל הציבור בישראל ולא מחפש להיות עיתון מגזרי. אני מאמין בערך הזה ולכן מרשה לעצמי לכתוב תוכן שמתאים גם לציבור כללי ולא רק לציבור מגזרי קטן ומסוגר (שבכל מקרה לא מעוניין באמת במה שיש לעיתון בכלל ולי בפרט להציע)
אגב, רק לידיעה, על הסיפור הקודם קיבלתי הרבה משובים שמרוב ריכוך העלילה, נפגעה מאוד הדרמטיות שלו. (לא שזה יגרום לי להתפשר על עקרונות וערכים שהצבתי לעצמי בכתיבה...)
במישור הספציפי...
ראשית, כן. סער התבגר והוא לא חוזר להיות ילד בן 12-13 כמו בסיפור הקודם (ולא בן 10 כמו שכתבתם)
שנית, גם בסיפור הנוכחי הולכים להיות חלקים מאיימים ומפחידים.
שלישית. באופן כללי אני משתדל לצמצם את רמת האלימות הגלוייה למינימום גם בכתיבה, ומשאיר אותה לרוב ברמת רמיזות בלבד, שאפשר לפרש אותן לכאן ולכאן. יתכן מאוד (ובעניין הזה אני מסכים אתכן כעורכות) שיתכן והיה מקום להקל בחלק מהניסוחים, ועשיתי זאת עכשיו... העלמתי את ההרג לחלוטין מהפרק, ומכל הפרקים הבאים...
רביעית- לא יהיו יותר איורים בהן יראו דמויות לא לבושות.
מצורף כאן קובץ מתוקן של הפרק.
אני מקווה שבזה יסתיים העניין. כמויות כאלו של אנרגיה ועבודה לא מוצדקות בתשלום כל כך מינורי...
יום טוב, שנה טובה וחתימה טובה ובהצלחה.
העדפתי שלא לצרף את המכתב עליו נעשתה התגובה.
שאלו יהיו הצרות שלנו... -_0
חוזר לעבוד. יום טוב לכולם!
אוווההה.......
השבמחקיש לי תגובה ארוכה מאוד לכתוב בקשר לזה... אז תצפה לבאות!
האמת שסיפורי התורה והתנ"ך קדמו ליוון העתיקה וגם הם לא פחות ולא יותר מסופרים על פי אותם כללים בדיוק. וגם שם יש מוטיבים לא נעימים כאלה ואחרים.. למרבה הפלא.
השבמחקלגבי עיסוק ברוע ובדברים מפחידים בסיפורי ילדים - הביאו לנו במסגרת קורס אנגלית מאמר מאוד מעניין בנושא. בהזדמנות.
אגב, הציורים מדהימים בכל פעם מחדש!