פסח תשע״ב (או, נזכרתי פתאום שיש לי בלוג)

לא ביקרתי כאן הרבה זמן. לא יודע כמה אפקטיבי לכתוב בבלוג שלא מתעדכן ולמעשה די מת. מביא אותי לשאלה מעניינת לגבי עצמי ואולי גם לגבי בני אדם אחרים: מה דוחף אותנו ליצור? לדחוף? לשתף?

האם זה הצורך התמידי בתשומת לב? האכלה אינסופית של האגו? של הילד שבפנים? אולי זו תחושת המיצרים והרגשות השליליים שדוחפים אותנו לעשות לפעמים כל דבר כדי להחליף אותם ברגשות חיוביים?

במרחק גדול כל כך מאז הפוסטים הקודמים, הנסיון לנהל מעקב אחרי החיים הוא מגוחך, שלא לומר משעמם ומייגע.

פסח זה זמן של התחדשות, כך אומרים. אני ממש צריך אחת כזאת עכשיו, ויחד איתה קצת פוקוס מתבקש. מאחל לכולם!
חג שמח. אלעד.