יום חמישי, 12 באפריל 2012

פסח תשע״ב (או, נזכרתי פתאום שיש לי בלוג)

לא ביקרתי כאן הרבה זמן. לא יודע כמה אפקטיבי לכתוב בבלוג שלא מתעדכן ולמעשה די מת. מביא אותי לשאלה מעניינת לגבי עצמי ואולי גם לגבי בני אדם אחרים: מה דוחף אותנו ליצור? לדחוף? לשתף?

האם זה הצורך התמידי בתשומת לב? האכלה אינסופית של האגו? של הילד שבפנים? אולי זו תחושת המיצרים והרגשות השליליים שדוחפים אותנו לעשות לפעמים כל דבר כדי להחליף אותם ברגשות חיוביים?

במרחק גדול כל כך מאז הפוסטים הקודמים, הנסיון לנהל מעקב אחרי החיים הוא מגוחך, שלא לומר משעמם ומייגע.

פסח זה זמן של התחדשות, כך אומרים. אני ממש צריך אחת כזאת עכשיו, ויחד איתה קצת פוקוס מתבקש. מאחל לכולם!
חג שמח. אלעד.


2 תגובות:

  1. היי אלעד.
    אני לא מאמין במונח הזה "בלוג מת".
    יש לך 22 עוקבים, נכון לעכשיו.
    הבלוג הזה משמש לך כמראה.
    כשרושמים את השם שלך בגוגל - מגיעים לפה.
    הבלוג חי ולא מראה סימנים של גסיסה.

    דרך אגב, גם כתיבה בשביל עצמך זה כיף ומרגיע. מי כמוך יודע.
    הדחף שלנו ליצור זה פשוט חלק מהטבע. וגם כמובן - יצר.
    להתחיל לחפש מאילו מניעים אלה? זה לחפש מחט בערימת שחת. העיקר שזה עושה לנו טוב.
    גם אם זה נניח ממניעים שליליים, יש הרבה אנשים שמעדיפים לפגוע בעצמם בעזרת הרבה דברים אחרים מזיקים. אז אם מצאנו מוצא: תרפיה דרך הכתיבה - הרווחנו. מה יכול להיות יותר טוב מזה?
    אתה לא חייב לכתוב פוסטים בצרורות. אבל מספיק שאתה יודע שלפחות מישהו אחד קורא ומגיב לך - אין יותר כיף מזה.
    ככה לפחות אני מרגיש.

    השבמחק