לכל אלו שעדיין ממתינים, לכל אלו שעדיין לא התייאשו מהנוכחות שלי (ממשית או ווירטואלית) וקוראים את הדברים - תודתי נתונה לכם. אשתדל שלא לאכזב. :-)
מי שמחפש תמונות או אטרקציות אחרות מוזמן (בלי רגשי אשמה) לדלג לפוסט הקודם או לזה שאחריו, כיוון שהפוסט הזה, ככל הנראה, יוקדש לשיתוף במחשבות שלי.
עבר באמת הרבה מאוד זמן מאז העדכון האחרון שלי... ככל שהזמן עובר אני חושב על כמה דברים אפשר היה לעדכן בבלוג, ואז נבהל מהכמות של החומר ומדחיק את הכתיבה כאן עוד קצת...
כפי שאפשר לראות בבלוג של אראל, לא מזמן הייתה לי ולשותפי פגישה עם רפי קפלן ועם איש חדש ששמחתי להכיר העונה לשם משה חסדאי... דיברנו הרבה על תקשורת, תקשורת אישית, תקשורת המונים בעידן האינטרנט, השפה של האינדיווידואל בעידן הווירטואלי ועוד.
משה הציג ניתוח מעמיק של התופעה כפי שהוא מוקצן במקצין תופעות האינטרנט מספר אחת- פייסבוק. הייתה שם הדגמה יפה של עיקרון פעולת כתיבת הסטטוס:
הצבת הכותב שלה במרכז העולם.
מישהו כותב "קמתי הרגע מהמיטה ואני מצחצח שיניים, תקוע לי משהו בשורה העליונה מימין" ואחרי כמה דקות אפשר לראות סדרה של תגובות וריבוע כחול המציין ש-20 אנשים אהבו את זה... לכאורה, אם חושבים על זה, זה מטורף לחלוטין. למה שמישהו יקדיש זמן להודעה כל כך חסרת תוחלת? ולמה שלמעלה מ-20 איש יטריחו את עצמם להגיב?
זה כנראה הסוד הגדול שמתחבא מאחורי האינטרנט. מאחורי הכלי האדיר ורב התהפוכות הזה שה' החליט שדווקא לדור שלנו הוא מגיע... בתוך האינסוף הזה קיים חופש. החופש להתבטא בכל תחום. החופש להציג את דעתך בלי להיות מוגדר חיצונית על ידי פרמטרים שבהם אנשים מגדירים בדרך כלל כמו גיל, מין, מוצא, גזע ועוד. החופש לאמת.
אני חופשי להציג את עצמי כמו שאני, בלי מסכות ובלי הנחות. אני מעז להיות חופשי ממוסכמות החברה, ואני מעז להפנים שאני, וכל אדם אחר, הם עולם ומלואו. ניצוץ אלוקי של ממש.
בעיני זו תובנה גדולה.
איכשהו, חשבתי עוד על הדברים וגיליתי שיש להם כמה צדדים הפוכים וטובים פחות. למשל, בעידן שבו הכל נע מהר יותר בין הודעת סטטוס אחת לשניה, כמה מקום יש עדיין לעדכונים תקופתיים מסכמים וארוכים? כמה מקום יש להעמקה? לפירוט? לדיון איכותי בכלים הללו? האם, בקצב ההתקדמות המופלא של הטכנולוגיה ותרבות הגלישה הבלוגים עדיין רלוונטיים? האם הם הכלי של היום או כבר של האתמול? האם יש משמעות לכתיבת המילים כאן בעידן שבו כולם מוצפים ומופצצים בכמויות אדירות של תוכן שכדי לצוף בו חייבים להסתפק בתקשורת המבוססת על מסרים קצרים ולא מעבר לכך?
אני חצוי בעניין. מצד אחד, אני מאמין שלא. שיש עדיין צורך גדול, אם לא הכרחי, בהעמקה בתוך העולם הווירטואלי, כיוון שבמובן מסויים- היא חלק מהחיובי באינטרנט שמסייע להצדיק את הכמויות האדירות והבלתי נסבלות של השלילי בו.
אותם אנשים שמשקיעים ביצירת תוכן איכותי, מעשירים בעיני את האינטרנט, את הגולשים ואת העולם בכלל.
מצד שני... בעידן הזה, למי יש כח שיחפרו לו? שיגלגלו לפתחו מונחים מסובכים? שידברו איתו בשפה גבוהה ותקנית? בחיי... אני אפילו לא יודע אם בתור קורא חיצוני לבלוג הזה הייתי אפילו מגיע לקרוא עד הפסקה הזאת, ואפילו אם הייתי מגיב, ואני עוד אחד שמתעניין ואוהב לקרוא ולהגיב ברצינות.
וכל זה נוגע לשאלה מעשית אחת: מה אני הולך לכתוב עכשיו? וכמה?
עבר באמת הרבה בתקופה האחרונה. מעבר לעומס הקבוע, עבר עלי בלוק יצירתי ומשברון אישי קטן לפחות פעם אחת בחודשים האחרונים...גורמים לך להרהר מה בעצם אתה עושה כאן, בעולם, בגיל של קצת יותר מ-23?
יש משפט יפה שתלוי לסבא וסבתא שלי על המקרר בביתם: "יש אנשים שמעשירים את העולם בעצם קיומם". מעבר לעובדה שאין לי ספק כמה שהמשפט נכון לגבי סבא וסבתא שלי (שסביר להניח שלא יקראו את הפוסט הזה לעולם עקב מגבלת המדיה) הוא הופך במקרה שלי לשאלה קיומית: כיצד אני תורם לעולם? כיצד אני מעשיר את העולם בקיומי?
ובכן, כרגע אני משתדל ללכת אחרי החלומות שלי ולהסיר מכשולים מימים עברו...
בשבועות האחרונים הופעתי במספר רב של הופעות מוזיקה בערבי שירה ובאירועים שונים, שיחקתי תפקיד ראשי בהצגה לילדים שכתבתי בשיתוף עם חברי אושרי מימון ואסף פניאל ובמספר הצגות תיאטרון רחוב, וכרגע אני עובד עם ידידי היקר והמוכשר יהל חזן על פרוייקט חדש באראל שעוד מוקדם לשחרר עליו פרטים נוספים, אבל אני מאמין שיוכל ליצור שינוי גדול.
אם ירצה ה', תתקדם גם היוזמה הברוכה להפוך את אראל לתנועת נוער יוצר, אותה התחלנו לגלגל אחרי השיחה עם רפי קפלן ומשה חסדאי (ועל יוזמה זו בע"ה בפוסטים הבאים) ועוד ועוד.
יש לי עוד סדרה ארוכה של משימות לתקופה הקרובה, בהן להרים סדרה מצולמת (ולצייר אחת), לבנות את הניהול של אראל בצורה מסודרת, להקים סוף כל סוף להקה ראויה לשמה, ליצור סוף כל סוף את כרטיסי הביקור האלו שאני כל כך צריך אבל אף פעם לא מגיע לשלב שבו אני אשכרה יושב ויוצר אותם, להתחתן (אחרון ברשימה אך ראשון בחשיבותו (-: ) וכו' וכו',
אבל סך הכל החיים טובים והאנשים טובים מאוד, ובסיעתא דשמיא גם ימשיך רק טוב.
וכאן אני מסיים את הפוסט הלא שגרתי והמהורהר משהו הנ"ל, שחשוב לי כדי להזכיר (בעיקר לעצמי) שלא כל פוסט שלי חייב להיות הכי 'מאגניב' בעולם, ולפעמים גם סתם דיבור הוא טוב.
למי שעדיין ממתין לצ'ופרים שלי, אני מבטיח לצרף הנה בקרוב פוסטים שיוקדשו להם.
בינתיים- חג שמח לכולם (ובהצלחה בהכנות לחג החרות!)
אלעד.
מי שמחפש תמונות או אטרקציות אחרות מוזמן (בלי רגשי אשמה) לדלג לפוסט הקודם או לזה שאחריו, כיוון שהפוסט הזה, ככל הנראה, יוקדש לשיתוף במחשבות שלי.
עבר באמת הרבה מאוד זמן מאז העדכון האחרון שלי... ככל שהזמן עובר אני חושב על כמה דברים אפשר היה לעדכן בבלוג, ואז נבהל מהכמות של החומר ומדחיק את הכתיבה כאן עוד קצת...
כפי שאפשר לראות בבלוג של אראל, לא מזמן הייתה לי ולשותפי פגישה עם רפי קפלן ועם איש חדש ששמחתי להכיר העונה לשם משה חסדאי... דיברנו הרבה על תקשורת, תקשורת אישית, תקשורת המונים בעידן האינטרנט, השפה של האינדיווידואל בעידן הווירטואלי ועוד.
משה הציג ניתוח מעמיק של התופעה כפי שהוא מוקצן במקצין תופעות האינטרנט מספר אחת- פייסבוק. הייתה שם הדגמה יפה של עיקרון פעולת כתיבת הסטטוס:
הצבת הכותב שלה במרכז העולם.
מישהו כותב "קמתי הרגע מהמיטה ואני מצחצח שיניים, תקוע לי משהו בשורה העליונה מימין" ואחרי כמה דקות אפשר לראות סדרה של תגובות וריבוע כחול המציין ש-20 אנשים אהבו את זה... לכאורה, אם חושבים על זה, זה מטורף לחלוטין. למה שמישהו יקדיש זמן להודעה כל כך חסרת תוחלת? ולמה שלמעלה מ-20 איש יטריחו את עצמם להגיב?
זה כנראה הסוד הגדול שמתחבא מאחורי האינטרנט. מאחורי הכלי האדיר ורב התהפוכות הזה שה' החליט שדווקא לדור שלנו הוא מגיע... בתוך האינסוף הזה קיים חופש. החופש להתבטא בכל תחום. החופש להציג את דעתך בלי להיות מוגדר חיצונית על ידי פרמטרים שבהם אנשים מגדירים בדרך כלל כמו גיל, מין, מוצא, גזע ועוד. החופש לאמת.
אני חופשי להציג את עצמי כמו שאני, בלי מסכות ובלי הנחות. אני מעז להיות חופשי ממוסכמות החברה, ואני מעז להפנים שאני, וכל אדם אחר, הם עולם ומלואו. ניצוץ אלוקי של ממש.
בעיני זו תובנה גדולה.
איכשהו, חשבתי עוד על הדברים וגיליתי שיש להם כמה צדדים הפוכים וטובים פחות. למשל, בעידן שבו הכל נע מהר יותר בין הודעת סטטוס אחת לשניה, כמה מקום יש עדיין לעדכונים תקופתיים מסכמים וארוכים? כמה מקום יש להעמקה? לפירוט? לדיון איכותי בכלים הללו? האם, בקצב ההתקדמות המופלא של הטכנולוגיה ותרבות הגלישה הבלוגים עדיין רלוונטיים? האם הם הכלי של היום או כבר של האתמול? האם יש משמעות לכתיבת המילים כאן בעידן שבו כולם מוצפים ומופצצים בכמויות אדירות של תוכן שכדי לצוף בו חייבים להסתפק בתקשורת המבוססת על מסרים קצרים ולא מעבר לכך?
אני חצוי בעניין. מצד אחד, אני מאמין שלא. שיש עדיין צורך גדול, אם לא הכרחי, בהעמקה בתוך העולם הווירטואלי, כיוון שבמובן מסויים- היא חלק מהחיובי באינטרנט שמסייע להצדיק את הכמויות האדירות והבלתי נסבלות של השלילי בו.
אותם אנשים שמשקיעים ביצירת תוכן איכותי, מעשירים בעיני את האינטרנט, את הגולשים ואת העולם בכלל.
מצד שני... בעידן הזה, למי יש כח שיחפרו לו? שיגלגלו לפתחו מונחים מסובכים? שידברו איתו בשפה גבוהה ותקנית? בחיי... אני אפילו לא יודע אם בתור קורא חיצוני לבלוג הזה הייתי אפילו מגיע לקרוא עד הפסקה הזאת, ואפילו אם הייתי מגיב, ואני עוד אחד שמתעניין ואוהב לקרוא ולהגיב ברצינות.
וכל זה נוגע לשאלה מעשית אחת: מה אני הולך לכתוב עכשיו? וכמה?
עבר באמת הרבה בתקופה האחרונה. מעבר לעומס הקבוע, עבר עלי בלוק יצירתי ומשברון אישי קטן לפחות פעם אחת בחודשים האחרונים...גורמים לך להרהר מה בעצם אתה עושה כאן, בעולם, בגיל של קצת יותר מ-23?
יש משפט יפה שתלוי לסבא וסבתא שלי על המקרר בביתם: "יש אנשים שמעשירים את העולם בעצם קיומם". מעבר לעובדה שאין לי ספק כמה שהמשפט נכון לגבי סבא וסבתא שלי (שסביר להניח שלא יקראו את הפוסט הזה לעולם עקב מגבלת המדיה) הוא הופך במקרה שלי לשאלה קיומית: כיצד אני תורם לעולם? כיצד אני מעשיר את העולם בקיומי?
ובכן, כרגע אני משתדל ללכת אחרי החלומות שלי ולהסיר מכשולים מימים עברו...
בשבועות האחרונים הופעתי במספר רב של הופעות מוזיקה בערבי שירה ובאירועים שונים, שיחקתי תפקיד ראשי בהצגה לילדים שכתבתי בשיתוף עם חברי אושרי מימון ואסף פניאל ובמספר הצגות תיאטרון רחוב, וכרגע אני עובד עם ידידי היקר והמוכשר יהל חזן על פרוייקט חדש באראל שעוד מוקדם לשחרר עליו פרטים נוספים, אבל אני מאמין שיוכל ליצור שינוי גדול.
אם ירצה ה', תתקדם גם היוזמה הברוכה להפוך את אראל לתנועת נוער יוצר, אותה התחלנו לגלגל אחרי השיחה עם רפי קפלן ומשה חסדאי (ועל יוזמה זו בע"ה בפוסטים הבאים) ועוד ועוד.
יש לי עוד סדרה ארוכה של משימות לתקופה הקרובה, בהן להרים סדרה מצולמת (ולצייר אחת), לבנות את הניהול של אראל בצורה מסודרת, להקים סוף כל סוף להקה ראויה לשמה, ליצור סוף כל סוף את כרטיסי הביקור האלו שאני כל כך צריך אבל אף פעם לא מגיע לשלב שבו אני אשכרה יושב ויוצר אותם, להתחתן (אחרון ברשימה אך ראשון בחשיבותו (-: ) וכו' וכו',
אבל סך הכל החיים טובים והאנשים טובים מאוד, ובסיעתא דשמיא גם ימשיך רק טוב.
וכאן אני מסיים את הפוסט הלא שגרתי והמהורהר משהו הנ"ל, שחשוב לי כדי להזכיר (בעיקר לעצמי) שלא כל פוסט שלי חייב להיות הכי 'מאגניב' בעולם, ולפעמים גם סתם דיבור הוא טוב.
למי שעדיין ממתין לצ'ופרים שלי, אני מבטיח לצרף הנה בקרוב פוסטים שיוקדשו להם.
בינתיים- חג שמח לכולם (ובהצלחה בהכנות לחג החרות!)
אלעד.
אלעד אתה גדול..
השבמחקתמשיך לעדכן את הבלוג...
יום אחד הוא יהיה כמו הבלוג של ואן גוך..
מצחיק לחשוב על דבר כזה
תודה לך ולכל האנשים שמפרגנים (ואשכרה כותבים ומגיבים) לי על העשייה! זה נותן לי חשק ורצון להמשיך לייצר דברים ולהתקדם!
השבמחקחסר שתפסיק בדבר טוב!
השבמחק